חיים ומוות ביד הלשון

הידיעה המרה על התאבדותו של אריאל רוניס ז"ל, מנהל לשכת ההגירה והאוכלוסין בת"א החזירה אותי במהירות לתחנה קשה בחיי – שנה וחצי אחורנית.

יום בהיר אחד אדם מגלה שטפלו עליו שהוא גזען ובכך חרצו את גורלו !

פניו מושחרים ללא קשר לעשייתו הרבה והמוערכת דווקא בתחום בו מאשימים אותו.

הוא רוצה להגיב, אך עקב היותו חלק ממערכת הוא מנוע מכך וכל תגובה מחושבת כנגדו.

הוא מגלה ששפטו אותו בהינף יד ללא חמלה, רגישות ומידתיות.

הוא מבין שגזרו את גזר דינו ללא בדיקה מעמיקה של מה קרה ומה היה.

הוא מסתכל בראי ולא מאמין שהוא והאדם המואשם הם אותו יצור נברא.

הוא רואה את הכאב משתקף בעיניהם של יקיריו וחבריו ההמומים, הכואבים וחסרי האונים מול מכונת התקשורת הדורסנית שאינה מכירה אותו ואת פועלו.

האפשרויות העומדות בפניו הן:

להילחם בטחנות ה"צדק",

לפתוח דף חדש,

לסיים את חייו.

אריאל רוניס ז"ל בחר בדרך האחרונה, ואילו אני לאחר שראיתי שהצדק לא ייצא לאור במהרה, בחרתי בחיים.

בחרתי לסגור את הדלת המוכרת והאהובה ולפתוח דלת חדשה.

בחרתי להרים את הראש ולצעוד קדימה.

בחרתי להמשיך את חיי עם משפחתי המחבקת וחברי הנאמנים, כדי לא לגרום להם כאב וצער נוספים.

בחרתי להמשיך את עשייתי, אך באפיקים חדשים.

בחרתי להכיר אנשים חדשים, ולהוביל ולהנות מעבודתי במחיצתם.

בחרתי בחיים למרות שהכאב עדיין מפלח את הלב.

בחרתי בחיים למרות שהצדק לא יצא לאור.

בחרתי בחיים למרות הגעגועים שאינם מרפים.

בחרתי בחיים כי אין כמו חיבוק אמיץ מתלמידים לשעבר ומילה טובה של הוריהם המעריכים  – את זאת לא ניתן יהיה ליטול ממני.

בחרתי בחיים ובזיכרונות הטובים הרבים שישנם, כי אותם אף אחד לא יוכל למחוק מעל פני האדמה !

בחרתי בחיים – כי מגיע לי !