הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים / מאת יהודה עמיחי

מִן הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב.

הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא רָמוּס וְקָשֶה

כְּמוֹ חָצֵר.

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כּמוֹ חָרִיש.

וּלְחִישָה תִּשָּמַע בַּמָקוֹם

שֶבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶר נֶחֱרַב.

במקום בו מתנהלת מלחמה- יש דם, עצב ,יגון ומוות.

במקום בו מתנהלת מלחמה- אין אהבה אלא רק שנאה.

במקום בו מתנהלת מלחמה- אין שמחה אלא רק בכי וצער.

במקום בו מתנהלת מלחמה- לא נשמעים קולות ציוץ הציפורים וצחוקם של ילדים.

במקום בו מתנהלת מלחמה- נשמעים רעמי התותחים ובכי האנשים.

במקום בו מתנהלת מלחמה- אין צדק, וכבוד האדם נרמס.

במקום בו מתנהלת מלחמה- הכל יבש וחרב.

אבל דווקא ממקום קשה זה, מקום של הרס, אובדן, כאב, חוסר ביטחון וספקות -מבצבצת לה קרן האור הראשונה של התקווה:

במקום זה מתאפשרת ההתבוננות המעמיקה מסביב: התבוננות על המקום, התבוננות על האדם וההקשבה להם.

ספק פוגש ספק אחר, כאב מתוודע לכאב אחר, ובמקום פתוח וחשוף זה מתאפשרות ההידברות האמיתית והצמיחה.

ו- במקום של צמיחה תהיה שמחה,

תהיה אהבה,

תהיה המולת החיים והעשייה,

השמש תאיר, והטבע יחייך,

יהיה ביטחון – וכבוד האדם יישמר!

כך קרה גם בהיסטוריה של עם ישראל:

חורבנו של הבית הביא אחריו להתחדשות וליצירה.

לצד הזיכרון והאבל החלה שמחת הצמיחה והפריחה התרבותית.

"כל מעשה של יצירה הוא קודם כל מעשה של חורבן" פאבלו פיקאסו