שלושים לזכרו של אבי, יונה יצחקי, איש משפחה ועבודה למופת, נקי כפיים ובר לבב,
אהוב, צנוע ומיטיב עם הבריות. לוחם אמיץ במלחמות ישראל ואוהב ירושלים.

נולד ביום הכיפורים תרצ"ב, ונפטר בערב פורים קטן תשע"ו, בן 85 היה.

להיפרד מאבא – זה אף פעם לא הזמן המתאים, ואף פעם זה לא מספיק !

זוהי חווית הפרידה הקשה ביותר שחוויתי עד כה. להיפרד- זה לחוות יתמות ולא משנה מה גילך. זה לגלות שאין לי אולי כבר היכן להשמיע את קיטורי, ומישהו שינחמני. עתה עלי לנסות להיות חזקה ולו רק כלפי חוץ כדי לא לצער את אהובי. את האבל והבכי אשתדל לשמור לעצמי ועם עצמי.

להיפרד מאבא – זה להיכנס לבית החם של ההורים, להרגיש צינה קרה ביותר, ותהום עמוקה וחשוכה שנפערה. זה להרגיש שהמשפחה כבר לא שלמה, והנפש התאומה של אמא במשך 62 שנים חסרה. איך  גם מסבירים לנכדי הקטנים שסבא יונה האהוב הלך לבלי שוב, שהרי הם ידעו שתמיד אפשר לבוא ולבקרו?!

להיפרד מאבא – זה להיפרד משעות אחה"צ בהן שתינו תה ונהנינו מהבורקסים  המיוחדים של אמא, ולגלות שאין להם כבר את אותו הטעם. זה להרגיש שלא יהיה לי כבר עם מי להצטער על מצב המדינה, ולומר באותה נשימה: "אבל אין לנו ארץ אחרת". זה גם לדעת שצריך להמשיך במסורת מפגשי אחה"צ- אך הפעם בלעדיו.

להיפרד מאבא – זה לגלות איזו אהבה עצומה הקיפה אותו ואותנו, ואיזו משפחה חמה יש לנו. זה לדעת שעלי עתה מוטלת המשימה שהייתה עד כה שלו – לצלצל יום יום לאחיו ואחיותיו ולחבריו המסורים ולדרוש בשלומם. זה גם לעזור לאמא לשמור על הליכוד המשפחתי והחיבוק החם, אך זה גם לדעת שעתה צריך לשמור היטב על אמא, ולא רק על החמות רינה.

להיפרד מאבא – זה להסתכל שוב ושוב בתמונות, לשקוע בזיכרונות הרבים, לדעת שלא יהיו עוד חדשים. זה להיפרד מסיפורי קום המדינה, הקרבות והאירועים, זה להיפרד מדור יחיד ומיוחד!

להיפרד מאבא – זה לדעת שאין מי שישיר ויקרא כמוהו בערבית עיראקית יחד עם סבא יהודה סביב שולחן החג, וזה להבין בכאב ששני הצדיקים האלה עתה שומרים עלינו יחד מלמעלה.

להיפרד מאבא – זה להמשיך ביתר שאת את מורשת הסבתאות שהוא ואמא הנחילו לנו – על נכדינו, וזה להמשיך עם החינוך והערכים שהוא ואמא העניקו לנו.

להיפרד מאבא – זה להתעניין באמא כל יום, מבלי להצר את צעדיה. זה לאפשר לה לשפוך את הלב בלי שיפוטיות, ולייעץ לה בנושאים שונים במקומו של היועץ הראשי שכבר איננו. עתה צריך גם לקחת את תפקידו ולהעריך ולאהוב את אמא כפל כיפליים.

להיפרד – זה להבין שזמננו כאן מוקצב, וצריך למצות כל מה שאפשר, ליהנות, להעריך כל רגע, ולעשות את הטוב ביותר לאהובינו וגם לסביבתנו.

בחודשים האחרונים שלפני פטירתו אבי אמר שאין לו יותר כוח לחיות ואני תמיד הזדעקתי והודעתי לו שאין מצב לפרוש מן העולם כי עליו לזכות להיות באירועים משפחתיים נוספים הקרבים ובאים, והוא היה מיד מסכים עימי ,ומבקש את סליחתי אם ציער אותי.

 כמה ימים לפני פטירתו זו הייתה הפעם הראשונה ששתקתי כשחזר ואמר שאינו יכול עוד –  אני מאמינה ששחררתי אותו  ואיפשרתי לו להגיע לעולם שכולו טוב!

אבא יקר שלנו- יהי זכרך ברוך !!!

יונה יצחקי ז"ל 1931-2016

שלום כיתה א'

הורים יקרים!

אתם עומדים לפני רגע מאד חשוב לא רק בחיי ילדיכם אלא גם בחייכם.

בכל אמצעי התקשורת מראיינים בימים אלה מומחים רבים ומכובדים הנותנים לכם מבחר עצום של עצות מה לעשות ולא לעשות עם היקרים לכם העולים לכיתה א.

ברצוני להתייחס אליכם ההורים, ולהעביר אליכם  מניסיוני הרב בעבר כמנהלת בית ספר שפגשה אתכם שנה אחר שנה לקראת פתיחת שנת הלימודים:

• –  נצלו את חופשת הקיץ להנאה עם הילדים, ולא להכנה פדגוגית.( כן, אני בהחלט נגד קורסי  ההכנה לכיתה א). הבילוי המשותף מעייף אמנם, אך מאד מקרב ומלכד אתכם לקראת היום ה"גורלי": המפגש עם המחנכת  בביה"ס. בילוי משותף גם יהנה אך גם יפתח את התחום הפיסי –מוטורי והתחום השכלי- לימודי.
  פעילויות מחוץ לבית יכללו משחקי כדור, ריצה, טיפוס, רכיבה על אופניים, שחייה, וכו.
  בבית ניתן לבלות בפעילויות כגון :גזירה, השחלת חרוזים, לישת בצק, משחקי קופסה כגון  משחקי זיכרון ומשחקי מילים.
• –  צאו למסע קניות חגיגי  לקראת היום הגדול (כלי כתיבה, ילקוט, תלבושת אחידה וכו.), אך אל תפריזו בהוצאות.  פזרנות יתר עלולה לגרום לחכמים  הקטנים להבין שאתם מרחמים עליהם בשל הכניסה למוסד החינוכי, ורוצים לפצותם.
  כדאי בהזדמנות זו  לשים לב שילקוט לא יעלה על 15  אחוז ממשקלו של הילד, שהרוכסנים יהיו מפלסטיק עמיד, וגב  הילקוט יהיה קשיח.
• –  ספרו לילדים רק חוויות טובות שלכם כתלמידים מביה"ס, רצוי גם חוויות מצחיקות. אם אין לכם- חובה להמציא! אנא אל  תשתפו  אותם בזיכרונותיכם הקשים כילדים, שכן רוב הסיכויים שלילדיכם יהיו מורים אחרים.
• –  שוחחו עם הילדים על בית הספר  והבטיחו להעריך את מאמציהם ולא רק את השגיהם. אנא- התכוונו לכך באמת. זיכרו שלכל ילד קצב התקדמות והתפתחות משלו, ואל תחזרו על טעויות הוריכם, שהתחרו עם השכנים והחברים.
• –  חיים החברתיים אינם נעצרים בחופשת הקיץ! דאגו להיפגש עם ילדים והורים בפארק הסמוך לבית, במוזיאון או בכל מקום אחר. אם תוסיפו לכך גם ארוחת ערב משותפת ומגוונת- החגיגה תהיה שלמה. המפגש החברתי עוזר גם לילדים וגם להורים ההופכים לקבוצת התמיכה שלכם.
  במידה ואתם חדשים באזור- הפארק השכונתי הינו המקום הטוב ביותר להכיר.כמו כן כדאי להגיע לסביבת ביה"ס ולהכירו. הילדים האחרים כבר היו בביה"ס לקראת הרישום בשנה שעברה.
• –  לקראת  היום הגדול- מומלץ לחזור לשיגרה: כדאי להוריד את רמת הפעילות מחוץ לביית, לחזור לארוחות מאוזנות, ולהיכנס לשיגרת שעת שינה מוקדמת.
• –  הלילה שלפני שנת הלימודים הינו המרגש ביותר! כדי להוריד את רמת הלחץ שלכם אני ממליצה לאחר השכבת ה"אפרוחים" להתרווח בכורסא, להדליק נרות,  לשמוע מוסיקה אהובה עם כוסית משקה טוב או לחילופין עם כוס חלב חם ולקנח באמבטיית קצף מפנקת!

אם אתם תשנו "כמו תינוק"-  הכל  יראה בבוקר וורוד יותר:

אתם תקומו בבוקר רעננים ורגועים יותר.

הרחמים  והעצב על הילד הרך המתחיל לסבול – יוחלפו ברגשות שמחה וגאווה שהנה הוא גדל כל כך מהר.

בית הספר אליו תגיעו יראה מקום יפה,  מזמין ובטוח יותר, והצוות החינוכי יראה אנושי וחם.

זכרו: כשאתם שמחים- גם הילד יהיה שמח, וכשאתם רגועים- גם הילד יירגע.

תמיד עולה לנגד עיני תמונת האם האוחזת בחוזקה ביד בנה או בתה, ואומרת: "אל תדאג, הכל יהיה בסדר!"-   אינכם רוצים להיות כאלה!

בשלב כלשהו  במהלך "היום הגדול" תתבקשו לעזוב את בית הספר ולהיפרד מילדיכם. עשו זאת עם הבעת שמחה וביטחון ולא כעס ואכזבה. הילד בוחן אתכם!  אנא אל  תסתתרו בפינה חבויה בביה"ס. כבדו את הבקשה וצאו  משטח המוסד.

במידה וליבכם אינו שקט תפסו עמדה בבית הקפה הסמוך , התנתקו מהטלפון  (אל דאגה יצרו עמכם קשר במידת הצורך), והתענגו על ספל קפה ריחני ועוגת שמרים טרייה .

נא לא לערוך תצפיות סתר על בית הספר, לא לטפס על הגדר המקיפה אותו, ולא להסתתר בסבך השיחים הסמוכים למוסד.

זכרו – היום הראשון קובע ומותיר את רישומו גם אצלכם וגם אצל ילדכם לאורך זמן.

להשלמת התהליך אני ממליצה לבחור  ספרים מרשימת הספרים  המצ"ב, להתרווח עם הילדים , לקרוא ולהנות!

אגב, קריאת ספרים עם הילד תחבב עליו את הקריאה, ובבוא היום ישמח לקרוא  בעצמו.

הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים / מאת יהודה עמיחי

מִן הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב.

הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא רָמוּס וְקָשֶה

כְּמוֹ חָצֵר.

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כּמוֹ חָרִיש.

וּלְחִישָה תִּשָּמַע בַּמָקוֹם

שֶבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶר נֶחֱרַב.

במקום בו מתנהלת מלחמה- יש דם, עצב ,יגון ומוות.

במקום בו מתנהלת מלחמה- אין אהבה אלא רק שנאה.

במקום בו מתנהלת מלחמה- אין שמחה אלא רק בכי וצער.

במקום בו מתנהלת מלחמה- לא נשמעים קולות ציוץ הציפורים וצחוקם של ילדים.

במקום בו מתנהלת מלחמה- נשמעים רעמי התותחים ובכי האנשים.

במקום בו מתנהלת מלחמה- אין צדק, וכבוד האדם נרמס.

במקום בו מתנהלת מלחמה- הכל יבש וחרב.

אבל דווקא ממקום קשה זה, מקום של הרס, אובדן, כאב, חוסר ביטחון וספקות -מבצבצת לה קרן האור הראשונה של התקווה:

במקום זה מתאפשרת ההתבוננות המעמיקה מסביב: התבוננות על המקום, התבוננות על האדם וההקשבה להם.

ספק פוגש ספק אחר, כאב מתוודע לכאב אחר, ובמקום פתוח וחשוף זה מתאפשרות ההידברות האמיתית והצמיחה.

ו- במקום של צמיחה תהיה שמחה,

תהיה אהבה,

תהיה המולת החיים והעשייה,

השמש תאיר, והטבע יחייך,

יהיה ביטחון – וכבוד האדם יישמר!

כך קרה גם בהיסטוריה של עם ישראל:

חורבנו של הבית הביא אחריו להתחדשות וליצירה.

לצד הזיכרון והאבל החלה שמחת הצמיחה והפריחה התרבותית.

"כל מעשה של יצירה הוא קודם כל מעשה של חורבן" פאבלו פיקאסו

חיים ומוות ביד הלשון

הידיעה המרה על התאבדותו של אריאל רוניס ז"ל, מנהל לשכת ההגירה והאוכלוסין בת"א החזירה אותי במהירות לתחנה קשה בחיי – שנה וחצי אחורנית.

יום בהיר אחד אדם מגלה שטפלו עליו שהוא גזען ובכך חרצו את גורלו !

פניו מושחרים ללא קשר לעשייתו הרבה והמוערכת דווקא בתחום בו מאשימים אותו.

הוא רוצה להגיב, אך עקב היותו חלק ממערכת הוא מנוע מכך וכל תגובה מחושבת כנגדו.

הוא מגלה ששפטו אותו בהינף יד ללא חמלה, רגישות ומידתיות.

הוא מבין שגזרו את גזר דינו ללא בדיקה מעמיקה של מה קרה ומה היה.

הוא מסתכל בראי ולא מאמין שהוא והאדם המואשם הם אותו יצור נברא.

הוא רואה את הכאב משתקף בעיניהם של יקיריו וחבריו ההמומים, הכואבים וחסרי האונים מול מכונת התקשורת הדורסנית שאינה מכירה אותו ואת פועלו.

האפשרויות העומדות בפניו הן:

להילחם בטחנות ה"צדק",

לפתוח דף חדש,

לסיים את חייו.

אריאל רוניס ז"ל בחר בדרך האחרונה, ואילו אני לאחר שראיתי שהצדק לא ייצא לאור במהרה, בחרתי בחיים.

בחרתי לסגור את הדלת המוכרת והאהובה ולפתוח דלת חדשה.

בחרתי להרים את הראש ולצעוד קדימה.

בחרתי להמשיך את חיי עם משפחתי המחבקת וחברי הנאמנים, כדי לא לגרום להם כאב וצער נוספים.

בחרתי להמשיך את עשייתי, אך באפיקים חדשים.

בחרתי להכיר אנשים חדשים, ולהוביל ולהנות מעבודתי במחיצתם.

בחרתי בחיים למרות שהכאב עדיין מפלח את הלב.

בחרתי בחיים למרות שהצדק לא יצא לאור.

בחרתי בחיים למרות הגעגועים שאינם מרפים.

בחרתי בחיים כי אין כמו חיבוק אמיץ מתלמידים לשעבר ומילה טובה של הוריהם המעריכים  – את זאת לא ניתן יהיה ליטול ממני.

בחרתי בחיים ובזיכרונות הטובים הרבים שישנם, כי אותם אף אחד לא יוכל למחוק מעל פני האדמה !

בחרתי בחיים – כי מגיע לי !

טיפים לקליטה מיטבית של מתמחים בהוראה (סטאז'רים) בביה"ס

"המורה משפיע לדורות. לעולם לא ידע עד היכן השפעתו מגעת"(הנרי בוקס אדמס)

"הדרך הבטוחה להוראה קלה ומוצלחת היא לעורר עניין וללבות התלהבות" (טריון אדוארדס)

שנת ההתמחות הינה השנה הראשונה  של  המתמחים בתנאי אמת. זהו המפגש הראשון שלהם עם בית הספר על כל המשתמע מכך: מנהל, צוות, תלמידים, הורים, תכניות לימודים ותוכניות נוספות, נהלים,  משמעת,  ומפקחים.

אמנם משרד החינוך והמכללות להוראה דואגים למערך מובנה של תמיכה והערכה: מורים חונכים המלווים אותם ומפגשי מתמחים, אך את רוב שעותיהם הם מבלים בין כותלי בית הספר עם כל הדמויות והעומד בראש- המנהל.

כמנהלת- הצבתי לעצמי כיעד מועדף  את- אימוץ המתמחים. לא  במקרה בחרתי במילה : "אימוץ", שיש בה "קבלה" ו"שילוב" אך גם הרבה מן התהליכים הרגשיים: חום, קירבה, רגישות, והרגעה.

כל מתמחה שהתקבל לבית ספרי (כמובן לאחר תהליך הקליטה הרגיל) – היה חשוב לי להעניק לו תחושה טובה והרגעה, שייכות והפגת חששות.

הפעולות שנקטתי  בחופשת הקיץ לפני תחילת שנה"ל:

1. ערכתי עימו מספר פגישות: בתחילה ביחידות ואח"כ עם הסגנית  והיועצת. מטרת  פגישות אלה  הייתה לחזק את הקשר הבינאישי  ואת תחושת השייכות.

בפגישות אלה הכרתי אותו טוב יותר, את נקודות החוזק, התחביבים, החלומות, המשפחה וכו. ולמדתי ממנו איזה תפקיד ירצה לקחת על עצמו במהלך השנה (מתן אחריות גם אם זה בתחום מצומצם- עוזרת לו להשתייך ויפה שעה אחת קודם!)

2. הפגשתי בינו ובין המורה החונך
3. הפגשתי בינו ובין המחנכת המקבילה בשכבה או בינו ובין המורה המקבילה המקצועית.
4. בישיבת המורים הראשונה בימי ההערכות לפני תחילת השנה דאגתי שיישב לידי (רק אם לא הציעו לו כבר מקום ישיבה), הצגתי אותו  כולל התפקיד שיקבל  על עצמו, ואפשרתי לו להציג  על עצמו פרטים נוספים עפ"י בחירתו.

הפעולות שננקטו במהלך כל השנה:

• ישיבות קבועות איתי כמנהלת – בתחילה הפגישות היו  תכופות יותר כל שבוע –  שבועיים, ובהמשך כל שלושה שבועות. הקפדתי על קיום  פגישות אלה למרות לו"ז צפוף ולחוץ. מטרת המפגשים הייתה בעיקר לתת עידוד וטיפים בנושאים לימודיים- חברתיים ובעיקר: בנושא משמעת (הנושא המרתיע ביותר). כמו כן המתמחה נחשף לחזון ביה"ס, וקיבל תדריך לקראת יום הורים, טיולים, ופעילויות מיוחדות.

במפגש הראשון קיבל ממני המתמחה מחברת שליוותה אותנו כל השנה ובה נכתבו נושאי המפגשים, עיקרי הדברים, שאלות למחשבה  ונקודות לדיון.

ב. פגישות קבועות עם :המורה החונך

ג. ישיבות קבועות עם הצוות המקצועי.

הכללים לגבי המפגשים שצוינו לעיל:

א. להקפיד על קיום קבוע של המפגשים.

ב. להקצות זמן מוגבל למפגש- חצי שעה עד ארבעים וחמש דקות.

ג. בסוף כל מפגש נקבע נושא או נושאים למפגש הבא, כדי שגם המתמחה וגם אני נתכונן לקראתם.

כללי ההתייחסות למתמחה:

א. הקפדתי להתייחס  למתמחה בחדר המורים: לדרוש בשלומו, להחמיא לו על הופעתו, או על פעולה שעשה.

ב. בדקתי בקביעות שהוא אינו בודד בחצר ובחדר המורים בהפסקה.

ג. שמעתי  הדים  עליו  ועל תפקודו מהמורה החונך, מהמחנכת המקבילה , מהמורה המקצועית העובדת עימו, מהמדריכה ורכזת המקצוע וכן מן ההורים- אך לא הערתי לו בנוכחותם  רק במפגשינו האישיים עימו דנו בנושאים אלה.

ד. קבעתי זמני הגעה קצרים לשיעורים שבחר ורצה, ולאחר מכן בהמשך השנה הגעתי לצפות בו בשיעורים שלמים.  לא הפתעתי  אותו בביקור במהלך שיעור. במהלך השנה כשצבר ביטחון וניסיון רבים יותר הוא עצמו בקש שאגיע לצפות בפעילות כלשהי – כפי שהוא ראה שמורים אחרים נוהגים.

ה. בישיבות מורים ביקשתי שיציג יוזמה או פעילות שהרשימו אותי, כאלו שיכולים לתת רעיונות למורים אחרים או להיות להם לעזר. כך תעלה קרנו בעיני המורים, והם ירצו לשתף עימו פעולה.

תפקידים שניתנו למתמחים במהלך השנים:

א. חבר וועד המורים- למי שהצד החברתי מתאים לו.

ב. אחריות  על ספריית ביה"ס תוך קיום הפסקות פעילות הנושאי ספרים.

ג. הפעלת משכיני שלום- פרויקט חברתי בו תלמידים מסייעים לחבריהם בהפסקות

ד. אחריות על עיתון ביה"ס: איסוף החומר, עיצוב העיתון ופרסומו.

ה. סיורים לצוות המורים- מתמחה שהיא גם מדריכת טיולים.

ו. ארגון יום שיא במתימטיקה יחד עם הרכזת.

ז.אירגון יום שיא במדעים עם  שאר המורות למדעים.

מתן תפקיד למתמחה מראה שהמנהל סומך עליו – ואם כך – גם הצוות יסמוך עליו!

משפטים שליקטתי מפי המתמחים במהלך השנים:

"טוב לי בביה"ס. הצוות והמנהלת קיבלו אותי מאד יפה".

"אני מרגישה כאילו אני עובדת כבר שנים בביה"ס".

"לא חשבתי שזה כזה כיף לעבוד בביה"ס".

"מאד חשוב לי להוכיח את עצמי ולהצליח בהוראה".

"המנהלת כ"כ מאמינה בי וסומכת עלי, שאיני רוצה לאכזב אותה!".

"מצאתי חברות ממש טובות בקרב צוות המורות".

"אני  ממש מחכה להפסקות כדי לפגוש את המורות ולפטפט עמן".

"הלוואי שאוכל להישאר בביה"ס הזה ולהמשיך ללמד גם בשנה הבאה".

"ממש נקשרתי לתלמידי, ואני מקווה שאמשיך לחנכם גם בשנה הבאה".

"השנה הזאת גרמה לי להבין שאני רוצה להמשיך במקצוע ההוראה, ולהיות מורה  הכי טובה שאפשר".

"כולם נותנים לי הרגשה טובה, ורוצים שאצליח".

"חברותי המתמחות לא מאמינות שכ"כ טוב לי בביה"ס".

"לא נעים לי לספר  לחברותי המתמחות עד כמה אני נהנת בביה"ס כי לא יאמינו לי וגם שלא יקנאו בי. "

"אני שומעת מחברותי המתמחות סיפורים לא נעימים על קליטתן בביה"ס. איזה מזל יש לי!"

"המחנכת המקבילה שלי ממש עוזרת לי, ואנו עובדות בשת"פ מלא".

"משמח אותי שגם  אני יכולה לתרןם רעיונות למורות הוותיקות והמנוסות".

"משמח אותי שאני יכולה לעזור למורות בתחומים כגון יישומי מחשב, שאני בקיאה בהם יותר מהן".

מחקרים הראו שמתמחה שהרגיש בטוח ושייך- המשיך במקצוע ההוראה.

זה אכן מה שקרה עם המתמחים בבית ספרי: חלקם נשארו ללמד בביה"ס, וחלקם נאלצו לעזוב בצער אך עם כלים טובים יותר וניסיון עשיר להתמודד  ולהצליח בהוראה.

לזיכרה של התלמידה גלילה בוגלה ז"ל (1992-2002)

רקע 

גלילה בוגלה ז"ל

 18.6.2002– תלמידת כיתה ד' עולה לאוטובוס בשכונת גילה בירושלים בדרכה לביה"ס רחביה ע"ש פולה ודוד בן גוריון שבשכונת רחביה בירושלים.

מספר דקות לאחר מכן נשמע פיצוץ עז שהרעיד את העיר. מחבל שעלה לאוטובוס בצומת פת פוצץ מטען חבלה. עשרות נוסעים נפגעו, 19 נוסעים נהרגו בפיגוע – וביניהם גלילה בוגלה שלנו !

הדילמות והבעיות שעמדו בפני בית הספר בעקבות האסון

כיצד מתאוששים מן האבל הכבד וממשיכים את שגרת החיים והלימודים בביה"ס?

כיצד מוכיחים לתלמידים, להורים, ולכולם שהחיים נמשכים למרות הכאב העמוק והאובדן?

כיצד מנציחים את זיכרה של ילדה כה שמחה, חייכנית וחיונית שכולם כל כך  אהבוה?

כיצד הופכים את ההנצחה למנוף להובלה והשרשה של ערכים כגון: כבוד לשונה, סובלנות, אהבת הארץ…..

האם תמונתה שתתנוסס על הקיר- תנציח?

האם פינת הנצחה הכוללת תמונות מחייה הקצרים- תנציח?

האם גינה  ובה פרחים שכל כך אהבה- תנציח?

האם פינת משחקים הכוללת משחקים שאהבה- תנציח?

האם טקס כל שנה לזיכרה- מספק?

אולי בכלל צריך לטמון את העבר ולהפנות את המאמצים לתקוות, לחלומות  ולעתיד?

שיחות רבות נערכו עם צוות בית הספר, עם תלמידי כיתתה של גלילה, עם תלמידי מועצת התלמידים שייצגו את כלל תלמידי ביה"ס, עם וועד ההורים כנציגי הורי ביה"ס, עם משפחת בוגלה המורחבת: הורים, הנוק (חנוך) האח הבכור, הדודים והדודות, ועם הפיקוח ואנשי מנח"י.

היה ברור שרוצים, חשוב והכרחי להנציח את זיכרה.

היה ברור שההנצחה צריכה להוכיח שאנו חזקים, ושהחיים חייבים להימשך – לצד הזיכרון הכואב.

היה ברור שדרך ההנצחה צריכה להיות קשורה לאופייה של גלילה, לדברים שאהבה לעשות, ולשמחת החיים שלה. 

עיצוב המשחקייה והגינה ומקומן בחיי תלמידי בית הספר

להנצחתה בבית הספר הוחלט להקים משחקייה שתישא את שמה, ושתלמידי ביה"ס יוכלו לשחק בה בשעה שבועית שהוקצתה במיוחד לכך במערכת השעות הכתתית, בנוסף כמובן להפסקות הרגילות שבהן המשחקייה עמדה לרשותם.

ביה"ס רצה שבמשחקייה יוכלו הילדים ללמוד בפועל מהו כבוד לזולת, מהו שיתוף פעולה, מהי סבלנות, מהי סובלנות, וכיצד ניתן לפתור קונפליקטים  בנועם הליכות וללא אלימות.

את המשחקיה תכנן ועיצב בהתנדבות אב לילדים בביה"ס, האדריכל מיכה וקנין.

הסרטון הבא מציג את המראה הכללי של המשחקיה, והצילומים בסוף הדף מציגים מרכיבים שונים בה :

החדר נצבע בתכלת כצבע השמיים, תאורה מתאימה שנראתה ככוכבים בשמיים עוצבה ונתרמה, משחקים נקנו ונתרמו ע"י חברות וריהוט מתאים במימון מנח"י שולב בחלל החדר.

מעל לכניסה למשחקיה התנוססה תמונתה האחרונה של גלילה – תמונת ילדה חייכנית הצופה מלמעלה בשמחה ובסיפוק בילדים המשחקים ושומרת עליהם מכל רע.

בפינת החדר מול הכניסה ניצבת פינת זיכרון הכוללת תמונות מחייה, כתבות לזכרה (כולל נאומו של ראש הממשלה אולמרט בנאומו בקונגרס של ארה"ב שבו הזכיר את סיפורה של גלילה), וכן פסלי מלאכים אותם הכינו תלמידי כיתתה יום לאחר הפיגוע כחלק מהטיפול הראשוני בכאב ובאבל.

בסמוך למשחקיה ישנה חצר קטנה. הורי גלילה ביקשו לטעת לזכרה עץ זית  המסמל שלום. סביב העץ נשתלו פרחים, הוצבו ספסלים, ועתה הייתה לתלמידים גינה להנאתם – "הגינה של גלילה".

המשחקיה והגינה היו מוכנות לקראת יום השנה הראשון לזיכרה של גלילה. "המשחקיה של גלילה" הפכה להיות החדר השמח ביותר בביה"ס וממנו בקעו צהלות ילדים שנהנו לשחק בצוותא.

לעיתים בקעה מן החדר מוסיקה של ילדים המתאמנים בנגינה על כינור, צ'לו, חלילית או מנדולינה, או מוסיקה להכנת קטעי מחול לאחד מהטקסים הרבים שביה"ס ערך.

המשחקיה והגינה הוצגו לכל אורח שהגיע לביקור בביה"ס וגרמו להתרגשות רבה מסיפורה של גלילה ומדרך הנצחתה.

בזכות המשחקיה כל תלמידי ביה"ס, מכיתה א ועד לכיתה ו', הכירו את שמה של גלילה, הכירו את סיפור חייה, ואהבו לבלות במשחקיה.

אזכרות, ימי זכרון והקשר עם המשפחה

סולומון – דודה של גלילה בדברים לזכרה בטכס יום הזכרון

הקשר עם בני המשפחה כולל המשפחה המורחבת היה הדוק. הם יכלו להגיע בכל עת שביקשו. כך גם בזמן שההורים והאח עברו להתגורר בארה"ב המשפחה המשיכה לפקוד בקביעות את ביה"ס ואת חדר ההנצחה.

פעמיים בשנה, שנה אחר שנה הגיעו בני המשפחה לטקסים: טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל שהינו גם יום הזיכרון לנפגעי פעולות  איבה, וכן ביום השנה להירצחה:

• ביום הזיכרון הוזכר שמה בטקס, נאמרו דברים לזכרה ותמונתה הוצבה בכניסה לביה"ס.
• ביום השנה להירצחה נערך אחה"צ טקס אינטימי במשחקיה ובגינה שלזיכרה. לטקס הגיעו מלבד בני משפחה, צוות ביה"ס והורים- גם חבריה לכיתה שהקפידו להתייצב לאזכרה מדי שנה. 

גלילה החברה

ביום השנה השמיני לזיכרה נפרדנו מחבריה לכתה שהיו כבר תלמידי כיתה י"ב במסיבת גיוס. הוריה של גלילה העניקו לכל אחד מהם מתנת גיוס צנועה. היינו בטוחים שעם גיוסם לצה"ל תיפסק השתתפתם באזכרה השנתית – אך לא! חלקם המשיכו להגיע גם במדים! אין זה מפליא – גלילה הייתה חברה אמיתית של כולם והיא נותרה בליבם למרות השנים שחלפו.

דמיינו תלמיד היושב לבד: גלילה מיד היתה נכנסת לפעולה, מצרפת את השולחן שלו לשולחן שלה ודואגת שלא ישב לבד, שלא יהיה בודד, עצוב או זקוק לדבר מה. כשהמורה הייתה נכנסת לכיתה ומגלה שסדר הישיבה השתנה, היא מיד הייתה מבינה שידה של גלילה בדבר.

גלילה הייתה נדיבה לכולם: דמיינו קרטיב המתחלק לכמעט כיתה שלמה!

לסיום:

גלילה המיוחדת היתה ואיננה עוד! ילדה מקסימה ממשפחה אתיופית נוצרית, מבית מטפח מאד, שלא היא ולא אחיה, הנוק (חנוך), חשו בבית הספר, ולו גם ליום אחד, גילויי גזענות או אפליה.

דודתה של גלילה, אתי סולומון, כתבה באחד ממכתבי התודה לביה"ס (2013):

"ביה"ס היה מקום בו כל ילד התקבל באהבה ללא משוא פנים וללא התייחסות למוצאו וצבע עורו. תמיד אפשר היה לפנות ולמצוא אוזן קשבת אצל המנהלת. היא תמיד הייתה כתובת לכל שאלה ובעיה, ותמיד נענינו בסבלנות,  בהבנה וברגישות גדולה מאד תוך התחשבות ברגשותינו ובצרכינו. היא תמיד ניסתה לעזור, להקל, לבוא לקראתנו ולתת לנו הרגשה שאנו תמיד רצויים בביה"ס"

משפחת בוגלה שאיבדה את היקר לה מכל הרגישה שייכות לחברה הישראלית בכלל ולבית הספר בפרט. המשפחה עטפה את בית הספר באהבה רבה ובכך המשיכה לחוות את אושרה של גלילה בבית הספר. כך כתבו באחד ממכתבי התודה הרבים הוריה של גלילה, קידיסט וברחנו בוגלה בשנת 2011:

"תודה על ההבנה וההתחשבות.

תודה על התמיכה והעזרה לאורך השנים.

תודה על ההקשבה ,הסבלנות ותחושת השייכות שנתת לנו.

בזכותך גלילה נשמרה בלב כולם.

מברכים אותך שתחנכי דורות רבים לערכים ודרך ארץ, כפי שהפגנת כלפינו" 

גלילה בוגלה ז"ל – יהי זכרה ברוך !

קישורים לאתרים רשמיים לזכרה של גלילה:

דף הזכרון לגלילה באתר לזכר אזרחים חללי פעולות איבה – משרד הרווחה

דף הזיכרון לגלילה באתר משרד ראש הממשלה

צילומים של המשחקייה

אחת מפינות המשחק במשחקיה

ארון משחקים להנצחת גלילה בוגלה ז"ל

מראה לרוחב חדר המשחקיה

שולחנות המשחקים

תאור מרכיבי המשחקיה ע"י אדריכל מיכה וקנין שתכנן אותה

משפחת בוגלה בהרכבה המלא עם גלילה ז"ל

דברי ראש הממשלה אהוד אולמרט על גלילה ומשפחתה בנאומו בקונגרס של ארה"ב